כולנו מכירים את התחושה של החג, המשפחה מתאספת וכולם במצב רוח טוב, אוכלים, שותים, מתרגשים ומדברים. אבל לא כולנו…     כל מי ששרוי בכאב כרוני או אקוטי, נמצא באותו רגע בדילמה, לא מודעת אך ממשית.

האם ל"החזיק" את עצמי אל מול המשפחה ולהנות מהחג או דווקא בגלל שזה משפחה אני אהיה אמיתי, כמו שאני מרגיש ואתכנס בתוך הכאב?

ובכן הדבר תלוי בהחלטה וחשוב שתהיה מודעת אך מה זה אומר?

המערכת האוטונומית, הלא רצונית (זו שמפעילה את הלב, קיבה וכו'), אחראית גם על חלק זה של תגובה. אם אני רגיל לתת לעצמי להתכנס בכאב, זה מה שיהיה… אלא אם כן אחליט אחרת וזה מה שאני בא לציין, ההחלטה שלכם.

חשוב להבין שאחד מגורמי ניהול הכאב הוא הסטת תשומת לב. ישנם הרבה מאוד מחקרים המראים איך הסטת הפוקוס מהכאב לאלמנטים פשוטים כמו קריאה, משחקי וידאו ועוד עוזרת להקטין את הכאב, לנהל אותו.


כאשר כואב לי אני פיזית מתכווץ ומתחיל את פעילותו של מעגל הכאב, הכיווץ גורם להחמרת הכאב וליצירת נקודות מעוררות כאב (נקודות טריגר). הכאב מוחמר עוד יותר ואז או שאני מפסיק להזיז את האיבר הכואב או שאני מניע אותו בצורה כזו שלא יכאב לי. מצב זה מייד מעלה מחשבות ייאוש של: "אני ממש נכה", "אני כבר זקן", "זה לא נגמר" …

פה מתחיל השלב החמור ביותר במעגל הכאב כי אז אני עלול להיכנס לדיכאון, חרדה וייאוש ולהחמיר עוד יותר את כאבי. אך בנקודה זו גם ניתן בחגים למצוא את נקודת האור להפסקת הכאב וניהולו. דווקא בנקודה זו החליטו אחרת.

וזו המלצתי, ביחרו שאתם דווקא שמחים בחג ובקרבה המשפחתית, אל תסתגרו, היו שמחים בקרבה, תהנו מהמגע, השתתפו בעירנות בשיחות, חגגו ביתר שאת את החג ועיזרו בכל מה שתוכלו.

למידע נוסף אודות ניהול הכאב באמצעות "מסיחי דעת" ובאמצעים פשוטים אחרים אתם מוזמנים לקרוא עוד על ניהול הכאב, ובחגים התמקדו בעיקר בסעיפים 3 , 8 ו 10.  לקריאה לחצו כאן

חג שמח, בריא ומאושר.